<h1>רבינו יהונתן מלוניל — פסחים</h1>
<h2>דף י.</h2>
[פסחים צ"ה ע"ב] הפסח שבא בטומאה. שהיו רוב ישראל טמאין [ד]יחיד נדחה לפסח שני אבל צבור עבדי בטומאה, ואע"פ שהוא נעשה בטומאה מת, לא שרינן להו לטמאי זיבה, דכתיב [במדבר ט'] לנפש, טומאת נפש ולא שאר טומאות, שהרי אם ישראל רובן טמאי (מתים) זבין לא היו עושין פסח ראשון, כל שכן כשהן מועטין, דסבירא לן דטומאה הותרה בצבור, וטמאי מתים כטהורים נחשבין, ואסורין ליגע בשאר טומאות, לפיכך ידחו זבין ומצורעין לפסח שני, ומריבויא דכתיב איש איש מרבינן אפילו שאר טמאין, ויש להם תקנה בפסח שני כיון שיחידים הן, ואם רוב ישראל היו זבים אינן עושין לא את הראשון ולא את השני.
